על אויבך. לאפוקי יהודה על עשרת השבטים שלא שנאו זא״ז רק המלכים מתגרים זב״ז. וגם אם היו שני הצדדים עובדי ה׳ לא היה שייך זה הבטחון. שהרי ה׳ הולך גם עם מחנה השני׳. ות״א בעלי דבבך ולא סנאך כמו בס׳ שמות כ״ג ועוד. דמשמעות סנאך הוא בלב. וכן הוא פי׳ אויב. וא״כ לא שייך ללחום על אויב בלב. אלא פי׳ בעלי דבבך. מתגרה בדברים ומצער וכיב״ז בכ״מ לפי הענין:
כי ה׳ אלהיך עמך. ביחוד בשעת מלחמה שכינה שורה בקרב מחנה ישראל כמש״כ לעיל ו׳ ט״ז:
המעלך מארץ מצרים. אפי׳ אם אינו באופן שהארון הולך עמם וכמבואר להלן פ׳ תצא. מכ״מ השכינה שורה בישראל כמו שהיה בעלי׳ ממצרים בלי ארון:
ודבר אל העם. לבד המבואר בפרשה מדבר מוסר השכל להיות נזהרים מדבר רע בשעת הסכנה ובשעה שהשכינה שורה בקרבם. ועוד דברי מוסר לפי כח המדבר ולפי הענין:
על אויביכם. כמש״כ לעיל דהיינו עובד ע״ז:
אל ירך לבבכם. לעשות בהם רעה כשיפלו בידכם:
אל תיראו. מלעשות דבר בפועל:
ואל תחפזו. לא תתנהגו במהירות כי אם במתון:
ואל תערצו. בשברון המחנה להיות נמסר ביד השונא בשעה שתראו איזה דבר שלא בטוב. ועי׳ להלן ל״א ו׳:
ההולך עמכם. זה מחנה הארון והשגחתו בפרטות:
להלחם לכם וגו׳. להצליח בכלל המלחמה לנצח:
להושיע אתכם. כמש״כ הרמב״ן דאפי׳ המנצחים נדרשים לישועה לכל יחיד שלא יהרג ולצאת מן המלחמה בשלום:
ולא ימס וגו׳. ולא הזהירו תורה כמשמעו שלא יסכן א״ע. דאפשר איש מצוק ומר נפש מבקש המות אלא שאסור לאבד א״ע. וטוב לפניו הנפל במלחמה. ואין איסור במלחמה כמו שאין המלך מוזהר מלעשות מלחמת הרשות הגורם סכ״נ. אלא מלחמה שאני וע׳ שבועות דל״ה במלכות דקטלא כו׳. ה״נ אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו. אבל ולא ימס את לבב וגו׳ וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ט׳ ה׳:
וקראת אליה לשלום. פרש״י במלחמת הרשות הכ״מ. והרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו ה״א כ׳ אין עושין מלחמה בעולם עד שקורין אליה בשלום א׳ מלחמת הרשות וא׳ מלחמת כו׳ וליטעמי׳ קאי שכ׳ בתנאי השלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו ב״נ עליהן אין הורגין מהם נשמה והרי הן למס כו׳. וכ״כ עוד בפ״ח ה״ט וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בע״ז כו׳ וא״כ תנאי השלום הן ג׳ דברים היינו למס ועבדות וגירות לז׳ מצות. וע״ז האופן היה התנאי ששלח יהושע אפי׳ למלחמת הכנענים. אבל רש״י פירש שתנאי השלום אינו אלא למס ועבדות. ובזה האופן מיירי כל הפרשה. וא״כ ודאי דוקא מלחמת הרשות. ולא שבעה אומות שבא״י. והא שרצה משה רבינו להשלים עם סיחון. לא היה אלא לשעה. שרצה תחלה לכבוש ולחלק א״י ואח״כ עה״י כמש״כ בפ׳ דברים שע״ז הענין נפלו כמה דברים ותוכחות. אבל להניח לגמרי בשלום בא״י גוים עובדי ע״ז א״א אפי׳ רוצים להיות למס ועבדות. משא״כ בחו״ל אם רוצין להשלים אין חוששין להם אם יעבדו ע״ז:
ועשתה עמך מלחמה. כפרש״י שהכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך. ור״ל שאם לא החלות להלחם עליה אין לחוש לה. אבל אחר שהחלות להלחם בה אסור להניחנה ולילך. כי סופה להתגרות בך. ע״כ וצרת עליה:
הרחוקות ממך מאד. לא בסמוכות לא״י מיירי דא״כ אינם רחוקות מאד והמקרא הסמוך ג״כ לא מיירי בערי א״י עצמה. אלא בערים שחוץ לא״י. שהרי היה כמה ערים שחוץ לגבול א״י והמה שייכים לשבעה עממין. שהרי גבול א״י לא תלוי בשבעה עממין אלא כמבואר בכתוב. ועיירות אלו מיקריין אינן רחוקות מאד. ומחלק הכתוב דאם הערים רחוקות ממך מאד וא״כ אינם שייכים לשבעה אומות כך הדין לשייר כמה בני אדם. ואין חשש שילמדו אתכם כשיגדלו:
רק מעריהעמים האלה. פי׳ שהמה בחו״ל אלא שהם שייכים לעמים האלה:
לא תחיה כל נשמה. דכיון שלא השלימו והחרבת את הישוב שלהם. ויהי׳ עיקר הישוב מבני ישראל יש לחוש שלא ילמדו וגו׳ משא״כ כשהשלימו ויהי׳ הישוב שלהם. אין חשש שיצאו ב״י לדור שם. זולת מה שהמלך משלח להשתרר עליהם. והנה בזה ערים האלה חמורין מערי א״י עצמה שבפירוש כתיב מעט מעט אגרשנו מפניך. ולא היתה המצוה לכלות בפעם אחת את כולם זולת אנשי המלחמה. ומשום שלא ירבה עליך חית השדה. ורק היו מוזהרים שלא לכרות עמם ברית. ושלא להניח ע״ז בא״י. משא״כ עיר אחת שנכבשה אין חשש משום חית השדה. ומש״ה היתה המצוה לא תחיה כל נשמה:
כאשר צוך ה׳אלהיך. בשבעה אומות שבא״י היתה האזהרה לעיל ז׳ ב׳ החרם תחרים אותם. כמו כן אותה עיר. אע״ג דשם לא הוזהרו לכלות הכל כמבואר לעיל שם כ״ב. כבר ביארנו שם דמכ״מ על אנשי חיל שהולכים למלחמה הוזהרו להכרית את הכל. וגם אשר ישארו אינו אלא משום ההכרח משום חית השדה. משא״כ אלו וכמש״כ במקרא הקודם:
למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו׳. ופרש״י הא אם עשו תשובה ומתגיירין אתם רשאים לקבלם ובמס׳ סוטה דלה״ב פי׳ דוקא אוה״ע שחוץ לגבול א״י. אבל שבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים עכ״ל והביאו הרמב״ן והשיג ע״ז. ולפי דברינו מיירי כאן בערים שאינם מא״י ממש. אבל בערי א״י באמת לא מהני קבלת ז׳ מצות אחר שהחלו במלחמה ולא קבלו בשלום ששלח יהושע אם לא גירות לגמרי מקבלים לעולם והדברים ארוכים ועתיקים:
לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. האי לנדוח עליו גרזן מיותר. וכן בסמוך כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. האי ואותו לא תכרות מיותר. ולמדתי ביאורו בלשון הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו הח״ט אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם מים כדי שיתייבשו שנא׳ לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה כו׳ ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וגו׳ עובר בלא תשחית ואינו לוקה כו׳. מבואר שאין לוקין על בל תשחית אלא על האילנות ורק באופן שקוצץ בגרזן. ולא במניעת המים וכדומה. ובאמת הכי מוכח מדאי׳ במכות דכ״ב דקאמר ולימא בקוצץ אילן שלוקה משום ואותו לא תכרות. ולא קאמר משום בל תשחית. אלא למדו מיתור לשון הכי. דמתחלה הזהיר הכתוב לא תשחית את עצה בכל אופני השחתה במניעת המים וכדומה:
לנדוח עליו גרזן. הוא אזהרה בפ״ע שלא לקצץ. ומפרש הכתוב על לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל. דכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא להנות ממנו וא״כ הוא נתקו לעשה. והוי כדאי׳ בפסחים דס״ז אר״ח מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה. ואע״ג דשם איכא מחלוקת תנאים. היינו משום שאין העשה מיותר כדאי׳ התם בדד ישב לבדו ישב שלא יהא כו׳. אבל כאן כי ממנו תאכל מיותר להגיד ע״ז שנתקו לעשה:
ואותו לא תכרות. הוא טעם על לנדוח עליו גרזן שבזה ודאי מוזהר בל״ת שיש בו מלקות. אבל דוקא הראוי למאכל כמו שמבאר המקרא:
כי האדם עץ השדה וגו׳. פי׳ דלהכי דוקא עץ מאכל חמור כ״כ שלוקין עליו. משום שהאדם נמשל לעץ השדה. והנה זה המשל נמצא בכמה אופנים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ד מ׳. אך המקרא ביאר המשל בענין דמיירי היינו במצור המלחמה שאינו אלא בעץ מאכל. ופי׳ המשל הוא כמו שיש אדם שמשלחים המצרים בכיון בחשאי להיות במצור כדי להועיל להמצירים לפתוח העיר. ע״י שמסבבים מחלוקת בפנים. והנה כשהעיר נפתח והורגים אנשי העיר שבמצור. וכי יעלה עה״ד להרוג גם אותם אנשים שבאו במצור מפני המצירים ובתועלתם. כך עץ מאכל בא לתועלת המצירי׳ שנהנים בפריו בשעה שתולשים פרי חי׳ מן האילן. ע״כ ראוי להוקירו. ומכאן למדנו גם על שארי עתים שאילן שיש בו פרי חמור עונשו של הקוצצו יותר משארי דברים שנהנים ממנו. [ואפי׳ נטיעות כ״ז שאין בהם פרי למאכל אין לוקין עליו והיינו דתנן במס׳ ב״ק פ׳ החובל הקוצץ את נטיעותיו אע״פ שאינו רשאי פטור. והתוס׳ נתקשו בזה הרבה יעו״ש. אבל מדברי הרמב״ם הנ״ל למדנו הפי׳ פטור ממלקות משום דנטיעה בת שנה עדיין אין בו מאכל]:
אשר תדע. אבל בספק אסור. ואפי׳ לשיטת הרמב״ם דספק דאורייתא מותר מה״ת. והכי דעת הראב״ד בהל׳ כלאים פ״י מכ״מ במקום דאפשר לברר מודה. זהו לפי הפשט. והדרש בפ׳ החובל אשר תדע זה אילן מאכל. ע׳ פרש״י. והסמ״ג בל״ת רכ״ט פי׳ בשם הרמב״ם דמיירי בעץ שהיה עץ מאכל ועכשיו אינו מוציא פירות מש״ה אסור מספק עד שידע כי כן הוא:
אותו תשחית. למנוע מים. גם וכרת בגרזן:
